פסק-דין בתיק ת"א 29267-11-09

כללי

1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו ביום 29.4.08 לתובעת, ילידת 1943, כתוצאה  מפגיעת דלת הכניסה של שגרירות הנתבעת בישראל. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק ונדון בשאלות המתעוררות כסדרן.

נסיבות הארוע ושאלת החבות

2. אין חולק כי ביום הארוע התובעת הגיעה יחד עם בעלה  לבניין השגרירות על מנת לחדש את אשרת הכניסה שלה לארצות הברית. עוד אין חולק כי נפגעה בבוהן רגלה הימנית מדלת הכניסה של השגרירות, דלת בטחון עשויה מזכוכית ומתכת, אשר משקלה כ - 300 ק"ג. הנסיבות המדויקות של הארוע שנויות במחלוקת.

3. התובעת ציינה בתצהירה כי " בעת פתיחת דלת הכניסה לשגרירות נפגעתי בבוהן רגלי הימנית כתוצאה מפגיעת תחתית המסגרת של הדלת אשר הייתה עשויה מתכת בעלת קצוות חדים. יובהר כי דלת הכניסה לשגרירות הייתה מוגבהת מעט מעל גובה רחבת הכניסה ומסגרתה הייתה עשויה מתכת בעלת קצוות חדים. כתוצאה מכך, בעת פתיחת הדלת, פגעה תחתית מסגרת הדלת בבוהן רגלי הימנית וגרמה לה פציעה קשה. אילו הייתה הדלת בטיחותית - ללא קצוות חדים - ומותקנת כראוי, באופן שבתחתיתה לא היה נוצר הפרש גובה ביחס לרחבה, לא הייתי נפגעת. אציין כי לא הוצבו שלטי אזהרה ו/או מדבקות זהירות ו/או סימון אזהרה כלשהו בסמוך לדלת המסוכנת בכניסה לשגרירות. אף אם היה שלט אזהרה במקום כלשהו במקום, שלא הבחנתי בו, הרי שהדבר מעיד על כך שהגורמים מטעם השגרירות ידעו שמדובר בדלת מסוכנת ובמקרה שכזה - היה עליהם להחליפה בדלת בטיחותית...מפאת הסדרי הבטחון במקום לא אושר לי לצלם המפגע שגרם לתאונה ועל כן אין ברשותי תמונות של המקום, אולם קצין הבטחון מטעם השגרירות שנכח במקום צילם את פציעתי וראה בדיוק ממה נפגעתי".

4. בחקירתה ציינה כי " הגעתי לכניסה הדלת הייתה כבדה חתכה לי את הציפורן לשניים...אני פתחתי את הדלת בכניסה היה דלת כבדה שהיא נפתחת החוצה אלי, הדלת חתכה לי את הבוהן של הרגל. ברגע שאת פותחת את הדלת והפינה של הדלת חתכה לי את הבוהן...הקצה הגיע אלי לבוהן. הוא היה גבוה יותר מהרצפה" (עמ' 6). לגבי שלטי אזהרה במקום ציינה: " לא היה. רציתי לצלם ואמרו לי בפירוש שאי אפשר לצלם. אני יודעת שמאוחר יותר שמו את השלט. אנחנו ביקשנו מעו"ד שיגיד שישימו שלט להזהיר אחרים" (שם). " הם הושמו מאוחר יותר" (עמ' 7). היא ציינה כי הקב"ט של השגרירות צילם תמונות בעת הארוע (שם). הדלת: " הייתה כבדה. לא הרמתי אותה. לא פתחתי אותה בחוזקה כמו שפותחים דלת...היא נפתחת במהירות. אתה עובר כאשר הדלת יותר גבוהה והיה בה שפיץ נוראי. דלת רגילה לא תחתוך אצבע לרוחבה כמה סנטימטר...אני לא היחידה שנפגעתי מהדלת הזו" (שם). 

5. מטעם התובעת העיד גם בעלה, ד"ר פנחס פוקס. הוא ציין בתצהירו כי " בעת פתיחת דלת הכניסה של השגרירות, נפגעה אשתי בבוהן רגלה הימנית כתוצאה מפגיעת תחתית המסגרת של הדלת אשר הייתה עשויה מתכת בעלת קצוות חדים. כתוצאה מכך, בעת פתיחת הדלת, פגעה תחתית מסגרת הדלת בבוהן רגלה הימנית וגרמה לה פציעה קשה". עוד ציין כי במקום לא הוצבו שלטי אזהרה או מדבקות זהירות או סימון אזהרה כלשהו. קצין הביטחון מטעם השגרירות שנכח במקום צילם את הפציעה וראה ממה נפצעה אשתו. להם לא הותר לצלם המקום.

6. בחקירתו ציין כי הוא עמד לפני אשתו כל העת ובעת פגיעתה הוא כבר נכנס פנימה והדלת נסגרה אחריו. לאחר הפגיעה הלך לבדוק את הדלת (עמ' 8): " ניסיתי לצלם שם, לא נתנו לי אנשי הביטחון. בדקתי והסתכלתי על הדלת ואני יודע למה זה קרה ואמרתי מספר פעמים. הדלת מתכת כבדה מאד עם ריתוכים. אחד הריתוכים בלט בקצה התחתון של הדלת והווה מעין סכין. הפתרון להביא מכונת ליטוש ללטש. הדלת מרותכת. הייתה בליטה...מיד שהיא נפגעה הלכתי לראות מה קרה וראיתי את הדלת" (עמ' 9). הוא ציין כי על הדלת לא היו שלטי אזהרה (שם).

7. הנתבעת, מצדה, לא הביאה לעדות עדים שהיו נוכחים בעת הארוע. העד היחיד שהובא לעדות מטעמה היה מר ג'ון צ'רי, עוזר לנספח הביטחון בעת מתן עדותו (אוקטובר 2012), אשר לא עבד בשגרירות במועד הארוע אלא החל עבודתו בשגרירות בפברואר 2012, כארבע שנים לאחר הארוע. בתצהירו ציין מר צ'רי כי  הטופוגרפיה של המקום בבסיס הדלת היא משופעת. לפיכך, גובה הדלת מהקרקע משתנה. עוד ציין כי קצוות הדלת אינם חדים. הדלת לא הוחלפה או תוקנה למטב ידיעתו. הוא מכיר את הדלת והיא נפתחת באופן חופשי. קיימים שלטי אזהרה על הדלת באנגלית ובעברית. המבקרים בשגרירות פותחים את הדלת באופן עצמאי ללא בעיה. הדלת אינה נפתחת באופן פתאומי. דלת מסוג זה הוא ראה גם בשגרירויות אחרות של ארצות הברית. לדעתו לא סביר שהתובעת נפגעה באופן הנטען על ידה כיון שהפער בין הדלת והקרקע אינו מאפשר זאת.

8. לתצהירו צירף מר צ'רי גם תצהיר תשובות לשאלון שהופנה לנתבעת על ידי התובעת ומסמכים נוספים. בתצהיר התשובות לשאלון ציין כי השומרים אשר עבדו בשגרירות ביום הארוע היו מר ניר שבח, אשר הושיט עזרה ראשונה לתובעת ועזב את השגרירות בינואר 2011 ומר דרור חיון, אשר עדיין עובד בשגרירות. לשאלה מי מהשומרים צילם תמונות מיד לאחר הארוע ולבקשה להעביר התמונות השיב, כי מדובר היה במצלמה חדשה אשר דרור חיון צילם בה תמונות אך לא תפעל את המצלמה באופן הנכון. לאחר מכן התברר, כך רשם, כי לא צולמו תמונות כלשהן. לשאלה אם מי השומרים מלא דו"ח  לגבי הארוע ניתנה תשובה כי דרור חיון ועופר זנו מילאו דוחות. הוצגו שני דוחות מודפסים, ללא חתימות. באחד מהדוחות נרשם כי מר דרור חיון כי שוחח עם התובעת לאחר פגיעתה  והיא אמרה לו כי " she had opened the door on her foot", אך מעבר לכך אין כל פירוט של נסיבות הארוע, של בדיקה שנערכה לגבי הנסיבות ושל פרטים נוספים. בתשובה לשאלה לגבי שלטי אזהרה המופיעים על הדלת הוצגו שלוש תמונות. האחת, של הדלת לאורכה, אך ללא הקצה התחתון שלה, כאשר על הדלת נראית מדבקה צהובה עם אזהרות. שתי תמונות נוספות הן של מדבקות עם אזהרות, כפי הנראה לא כולן רלוונטיות לדלת המעורבת בארוע. באחת מהן רשום: Caution Heavy Security Door! Watch Your Toes " " דלת ביטחון כבדה! נא להיזהר על אצבעות הרגליים". ובשנייה: " Caution Heavy Security door!" " דלת בטחון כבדה! יש לפתוח במשנה זהירות". נרשם כי המדבקות הושמו " sometime" במהלך ינואר 2008 על ידי מחלקת האחזקה של הנתבעת. נרשם כי אין מסמכים המאשרים זאת. בתשובה לשאלה מהו המרווח המדויק בין הדלת ובין הקרקע ולבקשה לקבל תמונה המדגימה מרווח זה נרשם כי מדובר במרווח משתנה. נרשם כי ניתן לערוך ביקור משותף במקום. נרשם כי אין נתונים לגבי בדיקת הדלת. בתשובה לשאלה לגבי מקרים דומים של פגיעות הקשורות לאותה הדלת צוינו שבעה (!) מקרים נוספים מהשנים 2007 - 2009, בנוסף למקרה של התובעת, שניים מהם לפני מועד פגיעת התובעת - האחד מיוני 2007, השני מאוגוסט 2007.

9. בחקירתו ציין מר צ'רי כי הוא לא חקר את נסיבות הארוע ולא צילם את התמונות שהוגשו. מדבקות האזהרה היו על גבי הדלת כאשר הוא הגיע לשגרירות, בשנת 2012 (עמ' 10). הוא ציין כי קיימות מדבקות דומות בשגרירויות אחרות של ארצות הברית בעולם (עמ' 11). הוא ציין כי נדרשת אזהרה מפני פגיעה באצבעות הרגליים כי " הדלת שוקלת 300 ק"ג אז אם כל חלק מהגוף יהיה בתוך הדלת בזמן הסגירה יפגע. המרווח בין שני חלקי הדלת הוא קטן מאד זה כמו מספריים" (שם). באשר לשיפוע בשטח הקרקע בבסיס הדלת השיב: " השטח שלפני הדלת בהתקרבות לדלת יש שיפוע. הדלת עצמה אין שיפוע...איפה שהדלת נוגעת במסגרת עצמה, יש מרווח קטן ביותר אולי של מילימטר או משהו...המסגרת כולה של הדלת ממתכת...השיפוע הוא למשך כחצי מטר. והשיפוע עצמו הוא קטן ביותר, כמה מילימטרים... ביציאה היות והדלת כה כבדה, יש משהו שבולם בגלל אנרציה כדי שהדלת לא תסגר מהר...הוא בנוי בצורה שיסגר ויפתח מאד איטי מדובר בדלת של 300 ק"ג במשקל. אי אפשר לפתוח את זה במהירות" (עמ' 12). " הדלת עומדת על משטח פלדה. הדרך היחידה להתפס זה אם נכנסים עם משהו מתחת לדלת...האפשרות מהצד ולא מלמטה. אין מרחב למטה שניתן להתפס במשהו מתחת לדלת. רק אפשרות בצד. ולא מתחת".

10. התובעת טוענת בסיכומיה כי התאונה ארעה כיון שדלת הכניסה לשגרירות הייתה מוגבהת מעל מפלס המדרכה ומסגרתה עשויה מתכת בעלת קצוות חדים. בעת פתיחת הדלת פגע קצה המסגרת בבוהן רגלה הימנית וגרם לה נזק. המרווח יחד עם הקצה החד של הדלת - גרמו לפגיעה. אף העד מטעם הנתבעת אישר כי באזור הסמוך לדלת קיים שיפוע הגורם ליצירת מרווח בין הדלת למפלס הקרקע, כי מדובר בדלת כבדה במשקל של 300 ק"ג וכי קיימת סכנה של פגיעה גופנית בעת השימוש בה. הדלת יוצרת סכנה מוחשית ולכן יש להגדירה כ"דבר מסוכן" כהגדרת מונח זה בסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין"), ולהעביר אל הנתבעת הנטל להוכיח כי לא התרשלה. הנתבעת יכולה וחייבת הייתה להכיר בסכנה שבדלת ולצפות אותה. הנתבעת ידעה שמדובר בדלת שכבר גרמה לפציעות. הדלת יצרה סיכון בלתי סביר, בהיותה מסוכנת ובעלת יכולת לגרום לפגיעה גופנית. הנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות. לא היו שלטי אזהרה על גבי הדלת במועד התאונה. מדבקת האזהרה הודבקה רק לאחר התאונה. הטענה כי במועד התאונה היה שלט אזהרה מתבססת על דברי עד, שכלל לא היה בישראל במועד התאונה. כל עדותו מפי השמועה והיא אינה קבילה. העד גם אינו יודע מי התקין הדלת ובאיזה תאריך. הנתבעת לא העידה את מי שהתקין את השלט למרות שמדובר בעובד שלה ממחלקת האחזקה, כך על פי התשובות לשאלון. אי העדת העדים פועלת כנגד הנתבעת. גם אם תתקבל טענת הנתבעת כי היה שלט אזהרה על הדלת לפני התאונה, עדיין יש לחייב את הנתבעת באחריות לתאונה, כיון שדווקא התקנת השלט, המזהיר מפני פגיעה באצבעות הרגליים, מעידה יותר מכל על כך שהנתבעת צפתה אפשרות ממשית של פגיעה כתוצאה משימוש בדלת וצפתה את סוג הנזק הספציפי שארע לתובעת. אם ידעה הנתבעת שהדלת מסוכנת - מדוע לא החליפה את הדלת או תיקנה אותה? התקנת השלט אינה עונה על הדרישה לנקוט אמצעי זהירות סבירים ויעילים. השלט אינו מונע פגיעה וזאת ניתן ללמוד גם ממספר המקרים בהם נפגעו אנשים כתוצאה מהדלת, הן לפני פגיעת התובעת והן לאחריה. ניתן היה לנקוט אמצעים יעילים אחרים, זולים ופשוטים, למנוע פגיעה דומה, כמו הגבהת השיפוע ברצפה הסמוכה לדלת ושיוף הקצוות החדים שבמסגרת הדלת. התובעת טוענת כי אין להטיל עליה אשם תורם. היא לא התנהגה באופן חריג ולא היה עליה לצפות אפשרות של פציעה כה קשה תוך כדי בצוע פעולה פשוטה של פתיחת דלת. אין לצפות מהתובעת שתכיר מראש את מכלול הנסיבות שיצרו את הסיכון הטבוע בדלת - השיפוע ברצפה והקצוות החדים בתחתית מסגרת הדלת. 

11. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי יש לקבל עדותו של מר צ'רי, על פיה מדובר בשיפוע קטן ביותר, בן מספר מילימטרים, כי אי אפשר לפתוח הדלת במהירות וכי בהונותיה של התובעת לא יכלו להיתפס מתחת לדלת אלא רק מצד הדלת. נטען כי התובעת הוזמנה במסגרת תשובות לשאלון לערוך ביקור בשגרירות על מנת להיווכח, שאין רווח בין הדלת והקרקע, אשר בו ניתן להכניס בוהן. נטען כי אופן הפגיעה מתיישב עם כך שהתובעת דחפה את רגלה בין המשקוף ובין הדלת. הנתבעת טוענת כי בינואר 2008, כארבעה חודשים  לפני הארוע, הוצבו על כל דלתות הכניסה שלטי אזהרה בעברית ובאנגלית. נטען כי בעלה של התובעת כלל לא ראה כיצד נפגעה ועדותו תומכת דווקא באפשרות ההגיונית יותר להשתלשלות העניינים, לפיה התובעת מיהרה להיכנס אחר בעלה, אשר לא החזיק עבורה את הדלת פתוחה. כדי למנוע מהדלת להיסגר הכניסה התובעת את רגלה הימנית בין המשקוף השמאלי ובין הדלת וכך נפגעה בוהן רגלה. לפיכך, האחריות מוטלת על התובעת בלבד. באשר לטענה כי הדלת היא דבר מסוכן, בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין, הרי שהדלת אינה מסוג הדברים אליו התכוון סעיף 38 הנ"ל. דלת ביטחון איטית אינה דבר מסוכן, כל עוד השימוש בה נעשה במהלך חיי היום - יום. הנתבעת מכירה בקיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת עליה כלפי התובעת, אך טוענת כי לא הייתה מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית למנוע סיכון של פגיעה מהדלת, כיון שלא היה בענייננו סיכון בלתי סביר. מדובר בדלת בטיחותית מחויבת המציאות הביטחונית, כמותה יש בכל נציגויות הנתבעת בעולם. שמונה מקרים של פגיעה מהדלת אינם רבים והנתבעת כלל לא הייתה צריכה לצפות את הנזק. התובעת נושאת באשם תורם בשיעור 100% כיון שניסתה לעצור את הדלת הכבדה באמצעות רגלה.

12. טרם דיון בשאלת התקיימות יסודות עוולת הרשלנות, נדון בנסיבות הארוע שהוכחו. עובדות לגביהן אין מחלוקת, מעבר לעצם העובדה שהתובעת נפגעה מהדלת ברצונה להיכנס לשגרירות, הן, האחת, כי מדובר בדלת עשויה מתכת וזכוכית, שמשקלה כ - 300 ק"ג, השנייה, כי הקרקע באזור הדלת משופעת ולכן קיים מרווח מסוים בין הדלת ובין הקרקע, השלישית, כי בנוסף לתובעת נפגעו מהדלת במהלך שלוש שנים עוד שבעה אנשים, שניים מהם לפני פגיעת התובעת. יתר נסיבות הארוע שנויות במחלוקת, דא עקא, שהראיות הקבילות היחידות שהוגשו בעניין נסיבות הארוע הן עדויות התובעת ובעלה. הנתבעת, מצדה, לא הגישה כל ראיות קבילות בעניין זה, למרות שיכולה הייתה לעשות כן ללא קושי. העד היחיד שהעידה הנתבעת הוא עד שהגיע לישראל ולשגרירות בשנת 2012, ארבע שנים לאחר הארוע. עד זה לא יכול היה להעיד מידיעתו האישית עובדה כלשהי אשר רלוונטית לנסיבות הארוע. כל עדותו מסתמכת על מסמכים שרשמו אנשים אחרים ועל היכרותו עם הדלת כיום, ארבע שנים לאחר הארוע. הסתמכות על רישומי אנשים אחרים היא עדות מפי השמועה, שאינה יכולה להתקבל כראיה לתכנה. עד זה לא נכח בעת הארוע ולא היה כלל בשגרירות באותה התקופה, לא ראה את הדלת בעת הארוע או במועד סמוך לו ולא ראה שלטי אזהרה על הדלת בעת הארוע או במועד סמוך לו. עדות אשר מציינת מה מצב הדלת כיום, ארבע שנים לאחר הארוע, אינה תורמת דבר למחלוקת שבענייננו. לא ברור מדוע לא טרחה הנתבעת להביא מטעמה עדים, אשר היו נוכחים בשגרירות במועד הארוע ואשר היו יכולים לתרום לברור המחלוקות. בתשובות לשאלון מטעם הנתבעת מצוינים שמם של לפחות שלושה עדים כאלו: ניר שבח, דרור חיון ועופר ז'נו. דרור חיון אף רשם דו"ח ארוע ונמסר כי צילם תמונות במקום. עוד נמסר כי הוא עדיין עובד בשגרירות. עדים מטעם הנתבעת אשר היו נוכחים במועד הארוע יכולים היו להעיד על נסיבות הארוע, מה נאמר על ידי התובעת מיד לאחר פגיעתה, האם הארוע נחקר ומה היו תוצאות החקירה, מה היה מצב הדלת באותה עת, האם נעשו שינויים בדלת מאז, האם היו שלטי אזהרה ואם כן, מתי הוצבו, מה היה השיפוע בין הדלת ובין הקרקע והאם היו בדלת קצוות חדים, כנטען על ידי התובעת ובעלה. גם עד מטעם הנתבעת אשר הציב את שלטי האזהרה, כנטען, בינואר 2008, לא הובא לעדות. בנוסף, הנתבעת אמנם הציגה תמונות של הדלת כיום אך משום מה לא צולם הקצה התחתון של הדלת, כך שלא ניתן ללמוד מהתמונות מהו השיפוע של הקרקע ומהו המרווח בין הדלת לקרקע. אין חולק כי מר חיון, מטעם הנתבעת, צילם תמונות מיד לאחר הארוע. התמונות לא הוצגו ואמירתו של מר צ'רי בתשובות לשאלון כי עקב תקלה במצלמה לא קיימות תמונות היא, שוב, עדות מפי השמועה, ללא כל תמיכה ראייתית. יוער כי בטופס פרטי הארוע שצורף לתצהיר התשובות לשאלון שהוגש על ידי מר צ'רי נרשם כי במקרה של פגיעת גוף: "The injury and the place where the injury occurred must be photographed". הטענה כי לא צולמו תמונות מהווה הפרת נהלי הנתבעת עצמה וטעונה הסבר מעבר לדברים שנרשמו על ידי מר צ'רי, אשר אינם מידיעתו האישית. הימנעות הנתבעת מלהעיד את כל העדים האמורים ולהביא את הראיות הנוספות, אשר יכלו לתרום לברור האמת, עדים וראיות אשר ניתן היה להביא, כך נראה, ללא קושי מיוחד, כאשר כלל לא ניתן הסבר מדוע לא הובאו, נזקפת לחובת הנתבעת מתוך ההנחה, כי אם היו מובאים העדים הנוספים והראיות הנוספות, היו הם מחזקים את גרסת התובעת.  

13. יוער, כי הנתבעת ציינה במהלך ישיבת ההוכחות כי תשובותיו של מר צ'רי לשאלון התבססו על "רשומה מוסדית" ולכן קבילות כראיה לתכנן. על טענה זו לא חזרה הנתבעת בסיכומיה וטוב שכך. סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, דן בקבילות רשומה מוסדית כחריג לכלל הפוסל קבלת עדות מפי השמועה. בהתאם לסעיף זה ניתן להגיש רישום של ארוע שנרשם על ידי מוסד, בסמוך להתרחשותו. כתנאי להגשת הרישום על המוסד להוכיח כי הוא נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו. בעניין זה אציין דברים אלו. ראשית, כתנאי לקבילות רשומה מוסדית על אותו המוסד להוכיח, באמצעות תצהיר עד מטעמו, כי הוא נוהג לערוך במהלך ניהולו הרגיל רישום של הארוע בסמוך להתרחשותו.תצהיר כזה לא הוגש. שנית, הרישומים היחידים אשר נרשמו לכאורה בסמוך לארוע הם אותם שני הדוחות שצוינו לעיל, שאינם חתומים. לא קיימים רישומים נוספים. כאמור, בדוחות אלו אין דבר מעבר לעובדה הבסיסית, עליה אין חולק, שהתובעת נפגעה מהדלת. הרישומים אינם מלמדים על נסיבות הארוע ועל השאלות השנויות במחלוקת.

14. הראיות הקבילות היחידות הרלוונטיות לעניין נסיבות הארוע ומצב הדלת באותה העת, אם כן, הן עדות התובעת ובעלה. בהתאם לעדויות אלו, שלא נסתרו, דלת השגרירות הייתה מוגבהת מעל הקרקע ומסגרתה הייתה בעלת קצוות חדים. בעת ניסיונה של התובעת להיכנס לשגרירות ועם פתיחת הדלת לכוונה, היא נפגעה בבוהן רגלה הימנית כתוצאה מקצוות חדים אלו. הן התובעת והן בעלה העידו כי במקום היה שילוב מסוכן בין דלת מוגבהת מעט מהקרקע ובין קצוות חדים שהיו במסגרת הדלת. בעלה של התובעת אף ציין כי בדק מיד את הדלת וראה כי אחד הריתוכים בלט ופעל כסכין. עדות התובעת ובעלה באשר לשיפוע הקיים במקום היוצר מרווח בין הקצה התחתון של הדלת ובין הקרקע אף קבלה חיזוק מעדות מר צ'רי מטעם הנתבעת, אשר ציין, כי גם כיום קיים שיפוע כאמור. מר צ'רי ציין, אמנם, כי מדובר במרווח קטן אשר, לדעתו, אינו מאפשר פגיעה בבהונות הרגליים באופן לו טוענת התובעת, אך עדותו זו, כאמור, מתייחסת למצב כיום ואף לא לוותה בתמונות, אותן ניתן היה לצלם ללא קושי. בנוסף, מר צ'רי עצמו הודה כי קיימת אפשרות פגיעה מצדה של מסגרת הדלת. מעבר לכך, אם אכן אין כל סכנת פגיעה של הדלת בבהונות הרגליים, כנטען על ידי מר צ'רי, לא ברור מדוע הנתבעת טרחה להציב שלטים המזהירים באופן מפורש דווקא מפני פגיעה בבהונות הרגליים. שאלה  נוספת לגביה ניתנו רק עדויות מטעם התובעת ובעלה היא השאלה, אם בעת הארוע היו מוצבים שלטי אזהרה על גבי הדלת. לאור האמור, בהעדר עדויות וראיות קבילות המצביעות אחרת, ולאחר שהתרשמתי מעדויות התובעת ובעלה כעדויות מהימנות, אני מקבלת את עדותם לגבי כלל נסיבות הארוע. אני קובעת כי בעת פתיחת דלת השגרירות על ידי התובעת קצה חד של מסגרת הדלת, ובעניין זה איני רואה נפקות לשאלה היכן בדיוק היה אותו קצה חד וגם לשאלה מהי המהירות בה נפתחת ונסגרת הדלת, פגע בבוהן רגלה הימנית של התובעת, כאשר הפגיעה התאפשרה עקב מרווח שהיה בין מסגרת הדלת ובין הקרקע. עוד אני קובעת כי באותה העת לא היו כל שלטי אזהרה על הדלת המזהירים מפני פגיעה בבהונות הרגליים וכי השלטים שהוצגו על ידי הנתבעת לא היו קיימים בעת הארוע. 

15. הנתבעת אינה חולקת כאמור, על חובת הזהירות המושגית המוטלת עליה, כמי שנותן שירות לציבור וכמחזיק מקרקעין, כלפי מי שנזקק לשירותיה ונכנס לחצריה, על מנת לקבל שירות. השאלה המתעוררת היא קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שהרי אין חובה למנוע כל סיכון אלא רק סיכון בלתי סביר, לגביו יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנעו. יש לבחון אם הסיכון של פגיעת גוף מדלת כניסה לשגרירות במהלך כניסה שגרתית למבנה  הוא  סיכון טבעי וסביר, שיש להשלים עמו, או שמא מדובר בסיכון בלתי סביר, שהיה צריך לנקוט אמצעי בטיחות למנוע אותו. יש לשאול האם ניתן לראות הסיכון בו מדובר כחלק טבעי ורגיל מפעולה של כניסה לשגרירות או שמא יש להטיל חובה על הנתבעת  למנוע אותו סיכון.

16. לטעמי, קיימת הייתה לנתבעת יכולת לצפות את הסיכון של פגיעת התובעת מאותה הדלת וגם מוטלת הייתה עליה חובה לנקוט אמצעים למנוע התממשות אותו סיכון. איני סבורה כי פגיעת גוף מדלת כניסה היא חלק מהסיכונים הרגילים והטבעיים הטמונים בפעילות של כניסה לשגרירות. בענייננו, קיים היה שילוב נסיבות אשר יצר סיכון לא סביר באותה הדלת. מדובר היה בדלת מתכת, כבדה במיוחד, בעלת מסגרת עם קצוות חדים, כאשר היה מרווח בינה ובין הקרקע נוכח השיפוע בקרקע. הדלת יצרה סיכונים, אותם היה על הנתבעת למנוע. לנתבעת הייתה יכולת לצפות את הסיכון של פגיעה בבהונות הרגליים מהדלת. הנתבעת אף מודה כי היו מקרים נוספים של פגיעה מהדלת לפני המקרה של התובעת. יצוין כי בטופס פרטי הארוע שצורף לתצהיר התשובות לשאלון שהוגש על ידי מר צ'רי, נרשמה הנחיה כללית לממלא הטופס לרשום את פרטי הפגיעה, כאשר הדוגמא היחידה המובאת בטופס היא "by an embassy door" ומכאן יש ללמוד כי פגיעה מהדלת הייתה ארוע צפוי ולא מפתיע. עצם ריבוי המקרים, שמונה מקרים במהלך שלוש שנים, על פי הצהרתה של הנתבעת עצמה, מעיד אף הוא על מסוכנות הדלת. על הנתבעת היה לנקוט אמצעי זהירות יעילים למנוע התממשות הסיכון של פגיעת גוף כתוצאה מהדלת. היה עליה לדאוג להסיר את אותו המרווח ולהסיר את הקצוות החדים. איני סבורה כי פעולות אלו דורשות משאבים מיוחדים המטילים נטל לא סביר על הנתבעת ואיני סבורה כי הסרת הסיכונים הטמונים בדלת עשויה לפגוע בדרישות הביטחון, אותן הדלת אמורה למלא. גם אם היו שלטי אזהרה, וכאמור, לא הוכח כי היו שלטים כאלו במועד האירוע, לטעמי, לא היה בהם די.

17. איני סבורה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם. התובעת בצעה פעולה שגרתית, פתיחת דלת וניסיון להיכנס למבנה, ונפגעה עקב הסיכונים שהיו בדלת. לא הוכח כי פעלה בהתרשלות, כי דחפה בכוונה ובחוסר זהירות את רגלה על מנת לעצור את הדלת או כי בצעה כל פעולה בלתי סבירה אחרת אשר מביאה להטלת אשם תורם. שוב, הנתבעת העלתה ספקולציות שונות באשר להתנהגות התובעת, במקום להביא לעדות את האנשים מטעמה, אשר נכחו במקום ויכולים היו להעיד על שארע מידיעתם האישית.